מאת: חגית צלרמאיר, אוקטובר 2021
תארו לכם עולם מושלג
רוח פרצים, מעלות באפס…
ואנחנו שם הולכים
עם שלג בכיסים…
הכאן ועכשיו: בקתת הרים Apostolidis, המכונה בקתה C . גובה 2640 על רכס האולימפוס.
התעוררנו לבוקר שטוף שמש, זוכים לתצפית נדירה על שתי הפסגות שכנראה, כמשה על הר נבו, נזכה לראותן בלבד. המיתיקס והסטפני.
צילומים: חברי הקבוצה
התחלנו לטפס אתמול בבוקר, מגובה 1100 מ’. מסלול עליה ארוך וסביר שעולה בתחילה ביער יפיפה של מחטניים ואשורים, שלכת סתווית כבר צובעת בכתומים וצהובים את הירוק שסביב, שורשי העצים יוצרים נחשים אגדיים על האדמה ומשמשים לנו כמדרגות בעלייה.
התיקים על הגב, מכילים ציוד מנויילן ל 4 ימים. לא קל במיוחד. לרגע חשבנו שנוכל להסתייע בפרדות שיסחבו חלק מן המטען עד לבקתה. אך ההליכה בשלג מסוכנת להן וכך אנו נושאים איש איש את מטענו. ההחלטה אם להעמיס על התרמיל את הספר או זוג גרביים נוסף משליכה על הכתפיים…
אחרי כשליש הדרך, בגובה 1900, אנחנו עוצרים בבקתה חמודה לתה ונישנוש. חולצים נעליים ועוברים לקרוקס כמנהג המקום.
אחרי כחצי שעה מנוחה, ממשיכים ללכת. הנוף משתנה. אנו עוברים את קו העצים, מחליפים את עלי השלכת בשיחים נמוכים ושלג יבש ומפתה בשולי השביל.
בנקודה מסויימת בצהרי היום אנו עוצרים לקפה/תה ועוגיות של גוני. אבן הציפחה השחורה בוהקת בשמש. הסטפני נחשף לכמה רגעי חסד מעבר לשכבת הערפל שעוטפת אותו.
הטמפרטורות יורדות. הרוח גוברת מעט, אך הנוף מולבן והשמש זורחת. שקט עוטף אותנו.
אני עוצרת מדי פעם להביט 360 מעלות סביבי. לא חשוב כמה עונות סקי ומסעות גבהים עברתי. משהו בלבן הזה לא מפסיק לרגש אותי. בשלב מסויים, כשאנו עוברים לכיוון הרכס עליו שוכנת בקתת היעד שלנו, הרוח גוברת ומצליפה וגובה השלג עולה. אך זהו שלג יבש, לא קרחי ובסך הכל ההליכה סבירה.
אנו מגיעים לבקתה בערך בארבע אחר הצהרים, בתחושת לאות ורווחה.
החדר המרכזי מחומם בתנור עצים. שאר החדרים קרים אך ריקים. העונה הסתיימה. אנחנו המלקוש.
שיגרה של תה וקפה, קלפים ושש בש, נישנושים כתיבה וקריאה.
צריך סוג של שקט נפשי על מנת להכיל את העובדה שנשהה בבקתה הסגורה ב 48 השעות הקרובות.
הרוח השורקת שעוטפת אותנו היום, עם השלג שלא פוסק לרדת בחוץ, לא מותירים ברירה. הסופה הזו הופיעה בכל התחזיות.
We are here to stay…
הגענו לבקתה ביום רביעי אחה”צ.
יום חמישי הוגדר מראש כיום הסופה.
היום יום שישי. ויכולו השמים והארץ אך הגשם והשלג ורוח השדים לא כלו.
הלילה עבר בליווי שריקת הרוח העזה. בשלב מסויים קול נפץ עז ובעקבותיו דפיקות ונקישות. הבוקר יגלה שחלון החדר החיצוני נתלש. אף לא אחד משוכני החדר לא העז להישלף מן השק”ש ולנסות לתקן.
אנו מעבירים את השעות בקריאה, כתיבה, משחקי קלפים ושש בש. אפילו אני.
הסופה שורקת. לא נראה שבכוונתה להרגע.
בין לבין אנחנו מתכנסים לשיעור בהסטוריה היוונית או מיטולוגיה. הכי נכון לכאן ולעכשיו. יואל הגיע מוכן, וכמה נעים לקשור את ההווה לעבר הרחוק, להקשיב ולהצטמרר מסיפורים על בני מלך מנוקרי עיניים ובעלות אוב ויידעוניות.
סך הכל נעים לנו. מעט קר ממה שרציתי אך שלו. בינתיים. אף אחד לא עולה על עצביו של השני, או לפחות כך אני מתרשמת. השלמה רגועה עם המצב. ללא מירמור או תיסכול הנראים לעין.
ביום שישי בצהרים, אחרי מרק חם, אנחנו מתלבשים במירב השכבות, אוטמים עצמינו למה שנראה כמו טורנדו אלים ויוצאים לסופה. המטרה היא להגיע לבקתת Agapitos הממוקמת בגובה 2100 מ’. הרוח חזקה ביותר.
השלג מצליף בפרצוף. המסע מתארך מעבר למתוכנן אבל בסך הכל כשהערפל מתפזר אנו עטופים בנוף מרהיב. הירידה בלשון המעטה, אינה נעימה לברכיים. וזו רק טעימה קלה ממה שצפוי לי מחר. אחר הצהרים אנו מגיעים לבקתה. צפופה והומה אדם. קבוצה גדולה מקוסובו וזוג ישרוסים חופרים לנו את המוח. ארוחת הערב ובירה קרה משפרים את האוירה ובשל ההשכמה המוקדמת שגזרנו על עצמינו למחר, אנו הולכים לישון סביב 22:00. כמובן שאין מה לחלום אפילו על מקלחת. המים קצובים וקפואים. נו מילא…
יום שבת. השכמה ב 06:00. חושך. קר.
כולם מזנקים מהדרגשים כמו חיילים בצבא הצאר. אריזות וצימצום תיקים. ארוחת בוקר דחוקה ויצאנו לטפס.
אנחנו עולים את מה שאתמול ירדנו ואז ממשיכים תחילה בקו העצים ואז על הרכס החשוף. השמש עולה, פולחת את שכבת העננים ומאירה לנו עולם צח ומרהיב. ההרים מושלגים בפסגות ומרגלותיהם שלכת. השביל הופך מרופד שלג. יאניס לא עוצר לרגע. אנחנו הולכים ברצף. מטפסים בקצב נעים. “ריפוד” השלג הופך לשכבה עמוקה של כ 30 ס”מ. בעלייה. שלג צח ובתולי לגמרי אך כבר לא אוורירי כמו אתמול. יאניס חוצב לנו מדרגות עם כפות רגליו. כמו בשדה מוקשים (איך אני יודעת?) אנו פוסעים ממש בתוך טביעות נעליו. צעד צעד…
אחרי כשעתיים אנו למעלה. על פסגת הסקאלה של האולימפוס. צופים אל פסגת המיתיקאס אליה לא הצלחנו להגיע מפאת הסופה. אנו חבים ליקום 50 מ’.
קפה / תה וצילומים. השלג הבתולי שסביבנו יאבד עוד מעט מטריותו תחת מדרכם של כל הבאים אחרינו.
הירידה… לא פשוט בכלל. חוזרים על עקבותינו. אני מחליקה ולא יציבה. לא מצליחה לייצר צעד יציב. מוצאת עצמי משתרכת אחרי כולם. הנוף המרהיב של שעות הבוקר המוקדמות מכוסה עכשיו ערפל. ההליכה מרוכזת ומתסכלת. הברכיים שלי גמורות וה’ארבע ראשי’ שורף. בשלב מסויים השלג נמס והשביל חוזר להיות סלעי. עדיין ירידה. עדיין שיפוע ומדרגות ובכל זאת, לפחות לא מחליק.
אחרי כשלוש שעות אנו חזרה בבקתה בה ישנו את הלילה. מארגנים שוב את הציוד להמשך הירידה. אוכלים משהו קל וממשיכים לרדת. מגובה 2100 לגובה 1000. ירידה ירידה ירידה. נכנסים לקו העצים. השלכת כמו קונפטי של אש. אני פוסעת בשביל וחושבת על הפואמות שקראתי. על The road not taken. על הדרך לאיתיקאה. על הליכה בדרכים לא סלולות.
אנו מגיעים למטה לקבלת פנים מאירה. שולחן במסעדה, בירה חצילים מרק ויוגורט. מושלם.
אני מותשת. כמהה למקלחת חמה.
אז סיכום יומולדת אמצע החיים באולימפוס:
כקבוצה, באנו במטרה לטפס אל פסגת המיטיקאס ולהגיע פיזית לגובה הנכסף של 2918 מטרים.
תחזית מזג האויר הבהירה שזה כנראה לא ייצלח. התנאים בשטח הוכיחו שלפעמים צריך לוותר.
אישית לא חשתי אכזבה. עברו עלינו ימים טובים ומגוונים. טיפסנו על הסקאלה טיפוס מרגש ומדהים. חווינו מנעד משגע של טופוגרפיה ונופים. חשנו קור של סופה וחום אנושי. לא הייתי מחליפה את היחס הזה.
טיילתי עם קבוצת אנשים נדירים באיכותם ובראיית החיים שלהם. מארג חברי נאמן, תומך, שקט וצנוע.
הוביל אותנו יאניס, מדריך מקומי מנוסה, שקט, ונעים. חשנו מאותגרים ומוגנים באופן מאוזן והגיוני.
יואל מרדיוס כרגיל מתפקד כחלק מחד, וכמלווה, מוביל ומתווה דרך מאידך.
העליות תמיד קלות לי בעשרות מונים מן הירידות. זהו סימן הגיל…
אני מרגישה טוב למרות הכאבים השונים שיעברו תוך כמה ימים.
בוחרת לא להיות מתוסכלת מן הפשרות.
נרגשת ואסירת תודה על ההזדמנות, על השמיים הבהירים, האויר הפתוח, הפסגות המושגות וגם על אלו שלא.
