הרי אדום – ואדי שמח-פייד-סככין – 2001
יום העצמאות 2001 – כהרגל מגונה אני חוגג גם השנה באבו-חשייב בסיני, יחד איתי קבוצת מטיילים המונה 14 משתתפים, בערב החג בקבוק הוודקה סובב ולחלל האוויר עלתה השאלה – “יואל, מתי חוזרים לטייל בירדן ?”.
הימים ימי שיא האינתיפאדה, איש לא מעיז לטייל בירדן. גם בסיני אנחנו בודדים בהשוואה לימים כתיקונם.
החלטתי לנסות, ערכתי מספר בדיקות והמסקנה פשוטה טיולים באזורים הדרומיים אפשריים, התייעצתי גם עם ידידי הסוכן הירדני – ניאזי. ב- 2000, בתחילת האירועים הוא המליץ לי חד משמעית לא להגיע לירדן, היום הוא אינו רואה בעיה ביטחונית בטיולים הנערכים בחלקה הדרומי של ירדן.
על אף האופטימיות של ניאזי קבעתי שהטיול צריך לעמוד בקריטריונים הבאים:
I. אזור הטיול כאמור דרומי – חבל אדום ודרומה.
II. חיכוך מינימלי עם אוכלוסיה מקומית, רצוי אפסי.
III. “סביבה תומכת” – חגורת ריפוד של חברי הבדואים.
המסלול לואדי שמח-פייד עומד יפה בקריטריון הראשון והשני, בקריטריון השלישי טיפלתי ישירות מול ידידי – הרון משבט הבדול.
עפ”י התוכנית נחצה את הגבול בשעה מאוחרת, כלי רכב מקומיים של הסוכן יקחו אותנו צפונה לכיוון העיירה שובך (את הקניות בעקבה ערכו עבורנו קודם לכן אנשיו של ניאזי),
כאן נפגוש את ידידנו הבדואים ונלון יחדיו ליד המעיין בכפר שמח (כפר נטוש), עם בוקר נכנס לערוץ הנחל הקניוני, מבנה הנחל והמפלים הרבים בו מבטיחים לנו בידוד מוחלט ביומיים הבאים של הטיול, עם היציאה לערבה יסיעו אותנו הבדואים אל הכביש ומכאן נסיעה של כשעה ואנו שוב במעבר הגבול.
חודש אחרי יום העצמאות – נוסעים דרומה, בכביש הערבה צפים הזיכרונות, 10 חודשים לא דרכתי בירדן, כמי שהיה בשנת 2000 למעלה ממחצית הזמן בירדן, זו חסרה לי.
הרי אדום שוב נראים מרוחקים כמו פעם, אך לפני שנה הכל היה קרוב וזמין, הסתובבנו כבני בית בשטח, הקניונים המדהימים של ירדן משכו אותנו הישראלים כמשוך הדבש…
ירדן היא מדינה מדהימה וליופיים של קניוני ירדן אין שני, נכון הכרת הקניונים מחייבת הליכה רגלית ולעיתים קרובות גם התמצאות בעולם החבלים זו הסיבה שעד הסכמי השלום מרבית הקניונים נשארו בתוליים, הירדנים הופתעו לגלות את האוצר. עניין של זמן וירדן תכנס למודעות של המטיילים האירופים, תחשבו על זה – מים זורמים, צמחיה עשירה, ברכות שחיה, מפלים שוצפים, הרפתקאות וכל זה בסביבה מידברית מי צריך יותר.
השעה 21:30 יום חמישי, מעבר הגבול בעברונה שומם ואנו 9 ישראלים בולטים בנוף החריג, “אתם הישראלים הראשונים שעוברים מזה חודשיים” אומרת לנו השוטרת בגבול.
אנו בצד הירדני, מפגש מרגש עם ג’מאל ואבו-דיב נציגיו של ניאזי, נציגי הסוכן מתפנים לטפל בויזות, שני אנשי מכס משועממים בודקים אותנו קצרות, מפקד המשמרת מגיע אישית ומברך אותנו לשלום, בתום 5 דקות ואנו על הרכבים בנסיעה לילית צפונה, כרגיל בירדן צורף לקבוצה מאבטח ירדני – אחמד.
באזור שובך אנו אמורים לפגוש את ידידי המדריך – הרון, אשר ילווה אותנו במסלול.
השעה 24:00 ואנו מגיעים לנקודת המפגש, ממתינים בצומת חשוכה, החברה יורדים אט אט מהרכבים ומחלצים עצמות מהנסיעה, בדיחות נזרקות לחלל האוויר, גם מקאבריות.
חולפות מספר דקות והטנדר של הרון מגיע, הרון כהרגלו וכמסוכם מוקף באנשי שבטו.
המפגש מרגש וגם ארוך יותר, אני עוצר את שטף הדיבור של הרון, יש לנו זמן לדבר בשפע, החברה עייפים ומחר קמים מוקדם, הקור בחוץ משכנע אותנו להיענות להצעה של הרון ולישון אצל חבריו בכפר חוולה.
קבוצת המטיילים אינה קבוצה שנאספה במקרה, המטיילים מכירים ומטיילים איתי מזה זמן במסגרות כאלה ואחרות, רובם גם מכירים את הרון מטיולים קודמים בירדן, ורוחשים אמון מלא בהחלטות שאני מקבל.
בפתח ביתו של אבו-וואסים אנו נפרדים מג’מאל ואבו-דיב, אותם נפגוש מחרתיים בערב בערבה. אבו-וואסים מכניס אותנו לביתו ומציע לנו את חדר האורחים, המקום מספיק בדיוק ל- 9 מזרונים. תה חם מוגש.
05:30 הרון מקפיץ אותנו למעיין הכפר, מכאן מתחיל מסלול ההליכה, מי המעיין מצוינים וכולנו מזדרזים למלא כלים, מכאן ואילך נאלץ לשתות את מי הנחל, אלה אמנם זורמים אך הם נגועים ויש לטהר אותם בכדורי כלור/יוד.
הרון מצטרף אלי, המפגש בלילה החשוך היה קצר מידי, עתה באור יום מבטנו נפגשים, חיוך קל מתפשט בזוויות העין, הרון מגדל זקן קטן ואני מחמיא לו, הידידות בינינו נמשכת מזה 4 שנים, יש בינינו הערכה רבה, אנו נוהגים לקרוא זה לזה כאחים, והנה הכל השתבש.
הרון באופן מפתיע מעלה שאלות הנוגעות למצב הפוליטי, מאופי השאלות אני מבין שהוא ניזון ממערכת תעמולה לא אוביקטיבית, שיחה פוליטית בינינו לא תוביל לשום דבר טוב.
אני מבקש מהרון בנימוס לא לדבר בנושא, וזה יורד מסדר היום.
אנו חוזרים לדבר בדברים שבהם אנחנו מבינים – שטח.
בסה”כ אנחנו 14, 9 ישראלים מרופדים ב- 5 בדואים: הרון המדריך, אחמד המאבטח, עלי אחיו של הרון ובשני בני דודיו – עווד וחוסיין (המטיילים: אבי בלום, נועם שרון, יורם שטטנר, ליאור כרמיאלי, חגי חרמש, אילן אליאס, יוני, יואל).
יד נעלמה כיוונה שאחמד המאבטח יהיה אף הוא בן שבט הבדול בן דודו של הרון.
מילוי המים במעיין והבוסתן הסמוך מעלים בי זיכרונות….
מאי 1999 – הגענו אל הכפר שמח בשעות הצוהריים המאוחרות. שמח בערבית משמעו מקום גבוה כיאה למקום מושבו של השליט. הכפר שמח נמצא כ- 10 ק”מ מדרום מערב לעיירה שובך.
התארגנות על הציודים, התרמילים כבדים, בנוסף לציוד האישי אנו סוחבים כלכלה ל- 3 ימים וכ- 100 ק”ג ציוד גלישה וטיפוס.
חלקנו אינו מורגל בהליכה וחלוקת המשקל אינה שוויונית.
אנו נפרדים מהאוטובוס ומהציוליזציה, מהמפות אנו למדים שהגובה הוא 1550 מ’, מצפה לנו ירידה של כ – 1300מ’ על פני 11 ק”מ, תלול לכל הדעות, השכבה הגאלוגית – גירנית.
אנו מתחילים בירידה בסמטאות הכפר, בתי הכפר נטושים, מכאן התצפית על הערבה מרשימה, הליכה קצרה מביאה אותנו אל מעיין הכפר, המעיין מוקף בבוסתן יפפה התמונה פסטורלית – עצי זית עתיקים, עצי רימון, תאנה שטרם הבשילה, תעלות בטון מושכות מים אל עצי הפרי שבחלקות הנמוכות יותר. בבוסתן ממתינה למטיילים הפתעה, ארוחת בר-ביקיו אותה הכינו לנו חברי הבדואים משבט הבדול, נפתחים בקבוקי יין קרים שהוכנו מבעוד מועד ואנו צונחים לסייסטה ארוכה.
טאה אבו-לית, בעליו של הבוסתן מספר שהכפר שמח ננטש לפני כ- 20 שנה, המשפחה עברה אל תוככי העיירה שובך על רקע מצוקת פרנסה. ניכר בטאה שהוא גאה במקור משפחתו – משפחת חושמן חוורטלי.
השיחה עם טאה קולחת, טאה בחור לבבי ממהר לספר באריכות את קורות המשפחה ותולדותיה.
מי המעיין טובים וצוננים, אנחנו מסיימים למלא כלים וממשיכים בדרכנו, נפרדים מטאה במילות ברכה, הירידה דרך בוסתנים המקיפים את הערוץ משני צדדיו, השביל אינו תמיד ברור, הבוסתנים נגמרים, אבן החול מופיעה, פה אנחנו יורדים לערוץ עצמו, צמחיה עשירה, מרשימים במיוחד עצי אלה פרסית גדולים, התרמילים הכבדים והחום משפיעים מעט על המטיילים הפחות מנוסים.
השינוי במפגש עם ואדי פיד חד, הואדי הפתוח מתחתר בתוך קניון צר ויפה של אבן חול, ברוב שעות היום כאן מוצל, פינה מתאימה למנוחה.
שופתים תה ובמקביל אני עושה סבב הכרות, חלק ניכר מהמשתתפים מטיילים איתי מספר שנים, חלק חדשים, מאחר והשיטה היא חבר מביא חבר אני דואג להציג את שושלת היוחסין, זהו עכשיו כולם מכירים את כולם וכולם יודעים מאיפה כל אחד בא.
המשך הליכה לאחר מנוחה הוא תמיד קשה יותר. המסלע שוב משתנה, בצלע ההר מופיע קו מגע בין אבן החול לסלע הגרניט, הערוץ נעשה קניוני יותר, אבל להפתעתנו קטע הגרניט קצר ואנו שוב חוזרים לאבן החול, מתהפוכותיו של שבר גאולוגי, צפיפות ההרדופים הולכת וגדלה, איני זוכר צפיפות דומה בנחלים אחרים, מעבר נוסף למסלע גרניט והפעם בקו המגע מופיעים נביעות מים, בסמוך משטח חול מתאים לחניה.
המרחק לראש המפל הראשון קצר, בראש המפל ברכה יפה ומתאימה לרחצה והתרעננות.
עם שחר ואנו בעיצומה של “מתקפה” כמות המטיילים מחייבת תכנון נכון של פריסת המדריכים, אחרי המפל הראשון אנו יוצאים לעיקוף ארוך, הטיפוס מעט מייגע, בסיום אנו עומדים על שלוחת מצוק המשקיפה על הואדי, המראה מרשים, ומוסיף תמונת נוף שונה מזו שאנו רגילים לה בהליכה בתוך הערוץ הצר, מסוג העיקופים שכדאי להמציא גם אם אין צורך אמיתי בהם.
מתקדמים ממפל למפל, הגבהים שונים, לכל אחד יופי משלו, ההסבר מדוע מפל, מים קופצים, מים לבנים, רעש המים הנופלים, רסיסי המים, הברכה….מדוע כל אלה תמיד מושכים את תשומת ליבנו היא בפנים, ככל שאני מתרכז אינני מגיע למשהו מובן.
המפל החמישי יפה במיוחד, מספר מטרים לאחר נפילת המים מופיעה ברכה קטנה, המים מנתרים וממשיכים לרדת עד לברכה נוספת קטנה, בתחתית המפל ברכה טבעית חצובה בסלע הגרניט, ברכות בסלע יפות ומרשימות יותר מברכה שיש לה שפת חול/חצץ, כך לפחות חושבים מרבית המשתתפים שממהרים לקפוץ ולהשתכשך בה.
ממשיכים לגלוש, בשעות אחה”צ אנו בראשו של המפל התשיעי במניין, מפל מרשים במיוחד, גובהו כ- 60 מ’, כאן בתום הגלישה אנחנו עוצרים לחנית לילה נוספת, המטיילים ירדו, אני מסייע למדריך ותיק בהכנת הגולש האחרון ויורד, האמון שאני נותן בו גבוה ואינני מקפיד בכל תרי”ח מצוות, לאחר שהמדריך הותיק יורד אנו מגלים שהחבלים תקועים, מפעילים מערכות, כוחות, מזיזים הרים.. דבר לא עוזר החבל לא זז. אני שוכב על המזרון על שפת הברכה ומביט ב- 2 החבלים התקועים ובמפל המרשים ומפליג בזכרונות אל טיול ההכנה שערכנו בפברואר בואדי. את תאור הנחל קיבלנו ממיקי גולן על פתק קטן ומקומט. ליד מפל 9 כתוב – 45 מ’. הגענו עם חבלי 50 מ’ ונתקענו. מיקי סיפר לי שגם הוא נתקע, מפל ביש מזל.
בבוקר שניים מאיתנו מטפסים בליווי הרון את המפל, הטיפוס קשה ומסוכן, החברה למעלה. בעזרת מכשיר הקשר אני מנחה הפעם ברמת “הפינצטה” את המדריך איך לבנות את הגולש האחרון.
אנו ממשיכים למפל האחרון, לא אחת נתקלתי בבמאים טובים, אך אין טוב מהטבע, רוצים דוגמאות: ואדי אבן חמד, הסבלנות שם משתלמת, בואדי שמח הבמאי מגדיל לעשות, אם אחרי יום עשיר, עשיר מאד במים נופלים, מים לבנים, ברכות, רסיסי מים…. נדמה שהחברה שבעו, הנה מגיע המפל האחרון יפה מכולם, הוא גבוה (כ- 60 מ’), במרכזו דרגש צר ממנו תצפית על 2 ברכות, 15 מ’ נמוך יותר ברכה בסלע מצד שמאל , 30 מ’ נמוך מהדרגש ברכה גדולה נוספת. הברכה בסלע כרגיל מושכת אליה את מרבית המתרחצים, המים קרים בניגוד מוחלט לחום הכבד בחוץ.
מכאן עד ליציאה הליכה של כשעתיים, סבך צפוף מקבל את פנינו, ההליכה בסבך ובין הבול דרים הגדולים אינה קלה, אט אט הערוץ נפתח, אחד הקטעים בנחל עבר “טראומה” התמוטטות אדירה של בולדרים ענקיים, חלקם מנופצים, האבנים מזוותות, הנחל נסכר, הזרימה נעלמת בקטע זה כך גם הצמחייה, עדות נעלמה לעוצמת הטבע, לאחר כ- 200 מ’ הזרימה שוב מופיעה יחד איתה הצמחייה האופיינית, בחוץ ממתינים לנו הטנדרים אלה יקפיצו אותנו לכביש הערבה ומכאן חזרה לגבול, חוויה נוספת בירדן באה לידי סיום.
יואל, יוני 2001.
להורדת הקובץ הרי אדום – ואדי שמח-פייד-סככין – 2001 טיול “פיילוט” 02-04 מרץ 2007 – רשמי מסע